<h1>שו"ת לרש"י סימנים ס'—ס"ב</h1>
<h2>דף ט.</h2>
ושמעתי שהשיב רבינו [—דלא] אמר רב הונא, אלא כגון בא זאב ונטל את בני מעיים, והם שאר ספיקות חוץ מריאה. וכי איפשר לומר כן, הא ספק ריעותא מריאה גמרינן. דאיבעיא להו אי אינקוב ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא [—מהו], תלינן או לא תלינן, דהא תלינן בזאב. השתא ומה היכא דאישתכח [—בה] ריעותא, משום דידא דטבחא ממשמשא תלינן ביה לקולא, היכא דהוציאה גוי או ישראל וממשמש [—ביה] בכולה [מבעיא] [—דמה לי ממשמש בכולה, ו]מה לי ממשמש במקצתה, וכ"ש היכא דלא אישתכח ביה ריעותא. ותו אם בא זאב ונטל ריאה, מי לא תלינן ביה. מי איתמר בא זאב ונטל [—את ה]דקין, בני מעיים תנן, וריאה בכלל בני מעיים, מה לי נקב זאב, מה לי נקב אדם. ואל יוסיף מורינו על הטריפות דאי איפשר לקבל, דאם כן לא נאכל בשר עולמית. כי רוב פעמים נהגו פה הטבחים לדקור סכין בחלב הבהמה להוציא הריאה, ואין בנו למחות, [—אם לא ש]נתן כל דמי הבהמה, כי אומרים שאל"כ לא היו יכולים למוכרה לגוים. ואם להחמיר על המקום באת, שהם כנענים טבחים ועמי הארץ ומקילים [—בה], הרי אתה בית דין הגדול. אמנם ישען רבינו דבריו על ההלכה ולא לאסור לנו ספקות אחרות הנולדות בריאה, אם לא ראייה נכונה היא. וגזירתו חלה על כולנו ויתן לב למה שקבלנו ממנו. וחלילה למורינו לעשות סניגרון לדבריו, בבא לפניו דברי אמת ע"כ.
וזה אשר השיבו ר"י סגן לויה, בכל ראיותיך תשובתך בצדם. דקאמרת דאזלינן בתר רובא דליתיה קמן. הכא הואיל ויכול לעשות כתקון חכמים, לא אזלינן בתר רובא, ורב הונא לא אמר אלא בשאר טרפות, שאין צריך לחזר אחריה, אבל הריאה שעלולה היא ויש בה כמה טרפיות, לא עלתה על לבו מעולם. וכן מצאנו בה"ג האי ריאה בריה בפני עצמה היא. ולמה אמרת שרבותינו לא חלקו בין סרכי ריאה לשאר ספיקות. לא ראית כתוב בה"ג, האי בר ישראל דבעי למזבן רישא או אטמא או בשרא, כד בדקה טבח מגואי ולא אשכח בה מדעם דמטריף, צריך לאנפוק[י] לריאה לאבראי ולאנפוחה טובא, ואי לא עביד הכי ספק טריפה היא ואסור למיכל מההיא בשרא, ואע"ג דלא איתיליד בה רעותא. ואלו במיני טרפות אחריני מי עבידנא כל הני בדיקותא, אלא היכא דאתרמי דחזינא טרפינא, אבל לכתחילה לא מהדרינ' בתריהו, רק בריאה דעלולה היא. ודקא אמרת [מ]חלב בהדי [—בהמה] טרפה כו', לאו ראיה היא.. חדא, דחלב חדוש הוא, דאתי מן החי ושרי, כדכתיב זבת חלב ודבש, ואומר לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. דאפילו סמוך לשחיטה שרייה רחמנא, ולאו באי אפשר לבדוק תליא מילתא. אבל אבר, בהדי דבחייה בחזקת איסור עומדת, כי נשחטה, אברים ובני מעיים דלא בעין בדיקה, הויין בחזקת היתר. אבל ריאה דלא בדקה, כיון דבעיא בדיקה, מודה רב הונא שהיא בחזקת איסור ואסורה מספק. ואלו היה כדבריך, שאף בריאה דבר רב הונא, לא היתה הבהמה צריכה בדיקה. כי ר' עקיבא ור' חייא בפרק אין צדין, ורב הונא אפילו לכתחילה קא אמרי. ומטעות זה בעונות הרבים פשוט אסור בכל ארץ יון. ודקא אמרת מדקא מותיב רב עמרם בס"פ כל הבשר אדרב הונא, דאמר בלוקח גדי מן הגוים חיישינן שמא ינק מן הטרפה, מהא דתניא לוקחין ביצים מן הגוים ואין חוששים לא משום נבלות ולא משום טרפות. ומתרץ לא תימא שמא ינקה מן הטריפה, אלא אימא שמא ינקה מן הטמאה, מ"ט טמאה שכיח, טרפה לא שכיח, לגמרי' לאו ראיה היא כלל. ודקא אמרת דפסקינא הלכתא, דכי אנקיבא ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא דתלינן [—ביה לקולא, כ"ש היכא דלא אישתכח ביה ריעותא]. לאו ראיה היא, דאדרבא מדקאמר היכא דממשמשא ידא דטבחא, משמע, התם הוא דתלינן, משום דמעשים בכל יום שריאה מדולדלת מן הקנה, מקום משמוש הטבח, אבל במקום אחר לא תלינן. שאם כדבריך לבעו נמצאו נקבים בכל הריאה. ודרמי בר חמא עליה אני עומד, ובמקומה עומדת ומקוימת. לפי שהלכה רווחת היא בישראל אם אמרו ספק טומאה לטהר, יאמרו ספק איסור להתיר.
ומה שכתבת שבמקומכם מושיטין טבחי גוים סכין להוציא דם הלב בעוד הבהמה מפרכסת, [ו]יש בה חיות עדיין. דבר זה איסור גדול הוא ואסור לאכול ממנה מב' טעמים. אחד, דאמר שמואל השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה גוזל את הבריות ומבליע דם באברים. ואבעיא להו, הרי זה גוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים, הא לדידיה באומצא שפיר דמי. או דלמא לדידיה נמי אסור. וסלקא בתיקו. וכל תיקו דאסורא לחומרא, ודממונא חולקין. וכן היו נוהגים שלא לשבור את המפרקת קודם שתצא הנפש. וטעם שני שמא יפרק את הסרכות בחדוד המאכלת ויבא הדבר לידי אסור חמור. ושכתבת אם להחמיר באתי לחשוב בני מקומינו בני מדינה ועמי הארץ. וחס ושלום לעלות כן לרוחי, כי שבח לצורנו, במקומנו יש תלמידי חכמים מחזיקים בתורה ובאסור ובהיתר ויודעים להבין בין טוב וחלופו, כמו שכתוב מקום שיפול העץ שם יהו. אלא מהלכות וטעמים אסרנוהו, ואין לאדם לערער בדבר כלום. ושכתבת דבא זאב ונטל בני מעים אתמר, וריאה בכלל בני מעים אתמר. אדם כמותך יאמר זה, מחזק אני בך שאתה בקי בחדרי תורה. והלא שנינו מכר את הקנה לא מכר את הכבד. ולא קתני ולא מכר את בני מעים. ואי ריאה בכלל בני מעים, לא היה נותן חלוק נמי לגבי בני מעים. ועוד הרי כתבנו למעלה בשם ה"ג הקבועות שמורים הוראה בכל ישראל, האי ריאה בריה בפני עצמה היא. ועוד דאמר שמואל אין מחזיקים את הדם בבני מעים, ותרגמה בהדורא דכנתא, מעיא וכרכשא. ואי ריאה בכלל בני מעים, הרי היא מחזקת היא בדם כמו לב וכבד. ועוד שיותרת הכבד מפסקת בינה למעים במחיצה המפסקת בין שני בתים. ואם ישים ידידי אל לבו, אם הורה ולא כיון, לא ירע לו. כי מצאנו בגדולים הקדמונים שטעו אפילו באשת איש, במסכת יבמות בפרק האשה שלום [—האשה בתרא] אמרינן דרב שילא אנסבא לאתתא דטבע גברא באגמא, ומסקנא ותשועה ברוב יועץ וכו'. ובכמה מקומות הורו ב"ד וטעו, ואין עון בדבר, כמו שאמרו בפ"ק דסנהדרין אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובלבד שיתכוין לבו לשמים. וידוע לי שיראתו טהורה, וחכמתו ודאה, וכונתו טובה וכשרה בלי שום דופי, ולכן אין עון ואשמה בדבר. ובכל עת שאלתי ובקשתי לגודל שלותו ורבוי שלומו שירבה עליו. נאם יצחק ב"ר אליעזר הלוי ז"ל.
וזה אשר השיב רבינו ר"י בר' יהורה ממגנצא ז"ל איש חיל רב פעלים. חביבי נעימי ידידי רבנו שלמה בר' יצחק ז"ל ישא משאת שלומים וברכות עד בלי-די. עיינתי בנמוקי הנשתון והבנתי שהשוה דעתו על המפליאים. ופליאה זו בעיני, לפי שמחזקני בו שהוא בקי בחדרי תורה ובדבר הזה לא כון שמועותיו. שחמודי אמר שהריאה בכלל בני מעים, מדלא קאמר בא זאב ונטל את הדקין. יבין חמודי שודאי לא שאל ר' אבא לרב הונא בא זאב ונטל בני מעים מהו, זולתי בהללו שהעמידם רב הונא בחזקת היתר, דהיינו בשאר טרפיות שאינ' בריאה. ועוד שהרי אין ריאה בכלל בני מעים, דהא ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרויהו מקיפין בריאה, ורבה ורבא דאמרי בקנה. אם איתא דריאה בכלל בני מעים, לא אצטריך ליה לר' יוחנן למימר מקיפין בריאה, אלא ש"מ דלא הויא בכלל בני מעים. ומתני' דקתני נקבו הדקין, ולא קתני נקבו בני מעים, משום דבעי למתני כל חד וחד באנפי נפשיה, וקיבה והמסס ובית הכוסות וכרס ודקין, דכלהו הוו בכלל בני מעים ולא הריאה. ומה שבא ידידי לדון מחלב שמותר באכילה אפילו סמוך לשחיטה, ואין חוששין שמא תמצא טרפה. אין הנדון דומה לראיה. דחלב רחמנא שרייה בחיי הבהמה אע"ג דאתי מן החי, מש"כ באברי הבהמה דאסירי מחיים. הלכך הנהו אברים, כגון כלהו בר מריאה, דכי נשחטה [—הבהמה] הוו בחזקת היתר ולא בעין בדיקה, שריין. אבל ריאה, דכי נשחטה [הבהמה] נמי לא הויא בחזקת היתר, דהא בעיא בדיקה, כי לא נבדקה, כולי-עלמא מודו דאסירא. ומה שכתב חמודי, דרמי בר חמא קודם הפשט ונתוח, שמא תמצא טרפה בבני מעים. לא כן קבלתי, אלא כי קאמר רמי בר חמא, כגון דפתח הבהמה, ואפילו הכי אסור לאכול הימנה קודם הפשט ונתוח, כדרך שאסור להקריב את העולה קודם הפשט ונתוח. ופריך התם במסכת ביצה אי לימא לאפוקי מדרב הונא דאמר נשחטה הרי היא בחזקת היתר דלא בעי הפשט ונתוח. והא כדרב הונא תניא, דתניא ר' עקיבא אומר כזית חי מבית-טביחתה, מאי לאו מבית-טביחתה ממש, דהיינו בלא הפשט ונתוח. ומשני רב משרשיא ממקום אכילתה, דהיינו בני מעים של קצבים שמפשיטים ומנתחים ואח"כ מוציאים בני מעים לחוץ. ופריך הא תני ר' חייא מבית טביחתה ממש דהיינו קודם הפשט ונתוח, כלומר בריאה, ולא מחזיקינן בה רעותא משאר הטרפיות כדרב הונא. ור' עקיבא אתנא קמא קא מהדר, דקאמר כדי לאכול ממנו כזית צלי מבעוד יום, דאלמא בעי הפשט ונתוח וצלי, אלא די בבדיקה, ולאכול כזית חי מבית טביחתה דהיינו קודם שיספיקו להפשיט ולנתח ולצלות, אבל בלא בדיקה כ"ע מודו דאסור. ואפילו לגבי אורח ארעא איכא למיסר מדרמי בר חמא, דאמר נטיעה מקטעת רגליהון דקצבאי. וכ"ש בלא בדיקת ריאה דאסור, דהוי ספק איסורא דשכיח. ודכוותה הא דתניא מנין שהאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה, ת"ל לא תאכלו על הדם וכו', וממתין לה עד שתצא נפשה. וקמ"ל דאפילו ע"י בדיקה, כגון דפתח לה ובדק ונפח הריאה בתוך הבהמה קודם שתצא נפשה, דאסור לאכול וצריך להמתין עד שתצא נפשה.
ואם תאמר היאך אפשר לפתחה ולבדוק ריאתה ולנפחה בעודה בבהמה קודם שתצא נפשה. הרי מצינו תימה גדולה מזו, דא"ר יוסי שונין ישראל בטמאה וגוי בטהורה, דהיינו ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת, וגוי ששחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת, צריכין מחשבה והכשר ממקום אחר. ואקשינן למ"ל הכשר, סופו ליטמא טומאה חמורה. וכל שסופו ליטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר, דתניא דבי-ר' ישמעאל כו'. ומשנינן אמר חזקיה הואיל ויכול לגוררה ולהאכילה לכלבים ולהעמידה על פחות מכזית קודם שתצא נפשה, דלא הוי סופה ליטמא טומאה חמורה, הלכך צריכה הכשר ממקום אחר. והשתא י"ל אם יכול להעמידה על (כזית) פחות מכזית קודם שתצא נפשה, כ"ש שיוכל לבדוק ריאתה קודם שתצא נפשה. ומה שהביא ראיה מדתלינן בידא דטבחא, אדרבה משם אני מביא ראיה לדברי. דכיון דכי אנקיב היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינא בטבחא, הכא נמי כיון דלא אבדקה בעודה בבהמה והריאה עלולה היא בסרכות, חיישינן דלמא [—ממשמשא] בה [ו]סרכי דקוקי הות [—בה] ואנתיקו ע"י משמוש ידא דטבחא כשהוציאה לחוץ, ולא ידיע וספק דאורייתא לחומרא. ודקא אמרת מתשע חניות, הא לא דמיין אלא לרישא, ואינו יודע מאיזה [—מהן] לקח, ספקו אסור. והלוקח עשר בהמות מן השוק, מלתא דשכיחא הוא דתרי או תלתא מניהו, טרפות הויין. ואע"ג דבעלי חיים נינהו ופרשי, אפילו הכי כלוקח מן הקבוע דמי וספקו אסור. דתנן כל הזבחים שנתערבו בהם מן החטאות המתות או משור הנסקל, אפילו אחד בריבוא, ימותו כולם. ומקשינן, ונמשוך ונקרב חד, ונימא כל דפריש מרובא פרשי. ומשני ה"ל קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלמא אפילו בעלי חיים קרי ליה קבוע.
ודקא אמרינן מי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין בבית דמותרין וגבי פרגיות נמי דמותרין, היינו משום דהוי רוב טבחי-ישראל, וק"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, וכשחוטים בפנינו דמי, והיינו דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת. אבל גבי בדיקה, הוי ספק איסור דאורייתא ולחומרא, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן לשחוט, ואין מומחין לבדיקה. ודקא אמרינן הא הפילה הוא כשירה, משחיטה הוא דקאמר, אבל לעולם צריך בדיקה. ועוד מצאנו בהלכות בדיקה שסדרו הראשונים שמתחילות עמד וימודד ארץ וכתוב בה[ן], כך פירשו רבותינו י"ח טריפות אין צריך לחזר אחריהם עד שיבואו לידך, חוץ מן הריאה שבה שבעים מיני טרפיות. והרי חזקה היא, שהשוחט הרבה בהמות ימצא חציין טרפות או יותר מן הריאה, אבל משאר טרפיות לא תמצא אחת מני אלף. ואחר שבדקה מבפנים צריך להוציאה לחוץ ולבודקה משום או נמוחה או נקובה ומשום דברים אחרים הרבה עכ"ל. הא למדת שאם הוציאה קודם בדיקה, או שלא נפחה, אסורה מספק. נאם יצחק ב"ר יהודה נ"ע.
<h2>דף מט.</h2>
וזאת תשובת רבינו שלמה. יבושר שלום שר הבירה עמוד הימני נר ישראל רבינו יצחק הלוי. על אודות הטלה שנשחט כראוי ולא בדקו, והוציא בני מיעיו והתיר המתיר. ובא מעשה לפני ר' מאיר ואסר. ואיני חלוק על ישיבתו, אך תורה היא וללמוד אני צריך כי הוריתי להיתר. וחלילה להצדיק האוסרים ולהחזיק עצמי בשגגת תלמיד עולה זדון, או כאוכל טריפה בספק, עד יבא אלי (רבד) [דבר] ממורי. ואם באת להחמיר על בני המקום משום פרצותא דעבדי טבחי, או משום דקיימא לן בני מדינה דלא גמירי ככותאי דמו, אך טוב לעבדו. ואם, כיון הלכה לאסור ונותן טעם לדבריו, על זאת [—אוכל בשרי] בשיניי. ואביא ראיות וטעמי היתר שלא קבלתי שחילקו חכמים בין ספק סירכי ריאה לספק נקובי האם ופסוקי חוטין ונקובי דקין. דכי איבעיא לן מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא, ברובא דליתא קמן. ואהדר למיפשט אתיא מראשה של עולה ומשבירת עצם בפסח ומאליה תמימה. ופרכינן דילמא פלי ליה ובדיק ליה, פסח נמי דילמא מנח גומרתא עליה. אלמא כי איכא לספוקי ארובא, בכולהו נמי איכא לספוקי, וכיון דסמכי ארובא בשאר טריפות, בריאה נמי היכא דלא איפשר, כגון שכבר הוציא הריאה לחוץ, נסמוך נמי ארובא ונימא רוב בהמות כשירות הן. ואי משום דרמי בר אבא, דאמר בפ' אין צדין נטיעה דערלה מקטע להון דקצביא, התם ממתין ג' שנים של ערלה והדר ברביעית אוכל, והכא לא ימתין עד שיבדוק. הני מילי לכתחילה, כגון דעדיין לא הוציא הריאה לחוץ ויכול להמתין ולברר אם יש בה טריפה, נראה אותו מיד, וכיון דסופו ליגלות, ימתין מעט. שאם יאכל תחילה ואח"כ יוציא הריאה ונמצא טריפה, נמצא שטריפה [—אכל]. אבל אם הוציאו ריאה זו דלא איפשר לידע ואין בסופו ליגלות, לא החזיקה רמי בר חמא בספק [—טרפות] מעולם. וע"ז מקובלני ממך הלכה רווחת חלב [—בהמה] טריפה אסור, כמו ששנינו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, מפני שכנוס במעיה. וזה תימא אם שעה אחת קודם שחיטה אכלנו את חלבה [—ולא] חששנו לספק סירכי ריאתה, וכי [—מפני] שנשחטה והוציא הריאה בלא בדיקה, נאסר חלבה ונחזיק בה ספק איסורא ולמדינו רבינו מכאן, דהיכא דלא איפשר לאדם לבדוק, סמכינן ארובא. ודרמי בר חמא חומרא בעלמא הוא, ודווקא בדבר שסופו ליגלות מיד ולא נחלק [—שום] אדם על רב [—הונא]. ושמעתי שהשיב רבינו [—דלא] אמר רב הונא, אלא כגון בא זאב ונטל את בני מעיים, והם שאר ספיקות חוץ מריאה. וכי איפשר לומר כן, הא ספק ריעותא מריאה גמרינן. דאיבעיא להו אי אינקוב ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא [—מהו], תלינן או לא תלינן, דהא תלינן בזאב. השתא ומה היכא דאישתכח [—בה] ריעותא, משום דידא דטבחא ממשמשא תלינן ביה לקולא, היכא דהוציאה גוי או ישראל וממשמש [—ביה] בכולה [מבעיא] [—דמה לי ממשמש בכולה, ו]מה לי ממשמש במקצתה, וכ"ש היכא דלא אישתכח ביה ריעותא. ותו אם בא זאב ונטל ריאה, מי לא תלינן ביה. מי איתמר בא זאב ונטל [—את ה]דקין, בני מעיים תנן, וריאה בכלל בני מעיים, מה לי נקב זאב, מה לי נקב אדם. ואל יוסיף מורינו על הטריפות דאי איפשר לקבל, דאם כן לא נאכל בשר עולמית. כי רוב פעמים נהגו פה הטבחים לדקור סכין בחלב הבהמה להוציא הריאה, ואין בנו למחות, [—אם לא ש]נתן כל דמי הבהמה, כי אומרים שאל"כ לא היו יכולים למוכרה לגוים. ואם להחמיר על המקום באת, שהם כנענים טבחים ועמי הארץ ומקילים [—בה], הרי אתה בית דין הגדול. אמנם ישען רבינו דבריו על ההלכה ולא לאסור לנו ספקות אחרות הנולדות בריאה, אם לא ראייה נכונה היא. וגזירתו חלה על כולנו ויתן לב למה שקבלנו ממנו. וחלילה למורינו לעשות סניגרון לדבריו, בבא לפניו דברי אמת ע"כ. וזה אשר השיבו ר"י סגן לויה, בכל ראיותיך תשובתך בצדם. דקאמרת דאזלינן בתר רובא דליתיה קמן. הכא הואיל ויכול לעשות כתקון חכמים, לא אזלינן בתר רובא, ורב הונא לא אמר אלא בשאר טרפות, שאין צריך לחזר אחריה, אבל הריאה שעלולה היא ויש בה כמה טרפיות, לא עלתה על לבו מעולם. וכן מצאנו בה"ג האי ריאה בריה בפני עצמה היא. ולמה אמרת שרבותינו לא חלקו בין סרכי ריאה לשאר ספיקות. לא ראית כתוב בה"ג, האי בר ישראל דבעי למזבן רישא או אטמא או בשרא, כד בדקה טבח מגואי ולא אשכח בה מדעם דמטריף, צריך לאנפוק[י] לריאה לאבראי ולאנפוחה טובא, ואי לא עביד הכי ספק טריפה היא ואסור למיכל מההיא בשרא, ואע"ג דלא איתיליד בה רעותא. ואלו במיני טרפות אחריני מי עבידנא כל הני בדיקותא, אלא היכא דאתרמי דחזינא טרפינא, אבל לכתחילה לא מהדרינ' בתריהו, רק בריאה דעלולה היא. ודקא אמרת [מ]חלב בהדי [—בהמה] טרפה כו', לאו ראיה היא.. חדא, דחלב חדוש הוא, דאתי מן החי ושרי, כדכתיב זבת חלב ודבש, ואומר לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. דאפילו סמוך לשחיטה שרייה רחמנא, ולאו באי אפשר לבדוק תליא מילתא. אבל אבר, בהדי דבחייה בחזקת איסור עומדת, כי נשחטה, אברים ובני מעיים דלא בעין בדיקה, הויין בחזקת היתר. אבל ריאה דלא בדקה, כיון דבעיא בדיקה, מודה רב הונא שהיא בחזקת איסור ואסורה מספק. ואלו היה כדבריך, שאף בריאה דבר רב הונא, לא היתה הבהמה צריכה בדיקה. כי ר' עקיבא ור' חייא בפרק אין צדין, ורב הונא אפילו לכתחילה קא אמרי. ומטעות זה בעונות הרבים פשוט אסור בכל ארץ יון. ודקא אמרת מדקא מותיב רב עמרם בס"פ כל הבשר אדרב הונא, דאמר בלוקח גדי מן הגוים חיישינן שמא ינק מן הטרפה, מהא דתניא לוקחין ביצים מן הגוים ואין חוששים לא משום נבלות ולא משום טרפות. ומתרץ לא תימא שמא ינקה מן הטריפה, אלא אימא שמא ינקה מן הטמאה, מ"ט טמאה שכיח, טרפה לא שכיח, לגמרי' לאו ראיה היא כלל. ודקא אמרת דפסקינא הלכתא, דכי אנקיבא ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא דתלינן [—ביה לקולא, כ"ש היכא דלא אישתכח ביה ריעותא]. לאו ראיה היא, דאדרבא מדקאמר היכא דממשמשא ידא דטבחא, משמע, התם הוא דתלינן, משום דמעשים בכל יום שריאה מדולדלת מן הקנה, מקום משמוש הטבח, אבל במקום אחר לא תלינן. שאם כדבריך לבעו נמצאו נקבים בכל הריאה. ודרמי בר חמא עליה אני עומד, ובמקומה עומדת ומקוימת. לפי שהלכה רווחת היא בישראל אם אמרו ספק טומאה לטהר, יאמרו ספק איסור להתיר. ומה שכתבת שבמקומכם מושיטין טבחי גוים סכין להוציא דם הלב בעוד הבהמה מפרכסת, [ו]יש בה חיות עדיין. דבר זה איסור גדול הוא ואסור לאכול ממנה מב' טעמים. אחד, דאמר שמואל השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה גוזל את הבריות ומבליע דם באברים. ואבעיא להו, הרי זה גוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים, הא לדידיה באומצא שפיר דמי. או דלמא לדידיה נמי אסור. וסלקא בתיקו. וכל תיקו דאסורא לחומרא, ודממונא חולקין. וכן היו נוהגים שלא לשבור את המפרקת קודם שתצא הנפש. וטעם שני שמא יפרק את הסרכות בחדוד המאכלת ויבא הדבר לידי אסור חמור. ושכתבת אם להחמיר באתי לחשוב בני מקומינו בני מדינה ועמי הארץ. וחס ושלום לעלות כן לרוחי, כי שבח לצורנו, במקומנו יש תלמידי חכמים מחזיקים בתורה ובאסור ובהיתר ויודעים להבין בין טוב וחלופו, כמו שכתוב מקום שיפול העץ שם יהו. אלא מהלכות וטעמים אסרנוהו, ואין לאדם לערער בדבר כלום. ושכתבת דבא זאב ונטל בני מעים אתמר, וריאה בכלל בני מעים אתמר. אדם כמותך יאמר זה, מחזק אני בך שאתה בקי בחדרי תורה. והלא שנינו מכר את הקנה לא מכר את הכבד. ולא קתני ולא מכר את בני מעים. ואי ריאה בכלל בני מעים, לא היה נותן חלוק נמי לגבי בני מעים. ועוד הרי כתבנו למעלה בשם ה"ג הקבועות שמורים הוראה בכל ישראל, האי ריאה בריה בפני עצמה היא. ועוד דאמר שמואל אין מחזיקים את הדם בבני מעים, ותרגמה בהדורא דכנתא, מעיא וכרכשא. ואי ריאה בכלל בני מעים, הרי היא מחזקת היא בדם כמו לב וכבד. ועוד שיותרת הכבד מפסקת בינה למעים במחיצה המפסקת בין שני בתים. ואם ישים ידידי אל לבו, אם הורה ולא כיון, לא ירע לו. כי מצאנו בגדולים הקדמונים שטעו אפילו באשת איש, במסכת יבמות בפרק האשה שלום [—האשה בתרא] אמרינן דרב שילא אנסבא לאתתא דטבע גברא באגמא, ומסקנא ותשועה ברוב יועץ וכו'. ובכמה מקומות הורו ב"ד וטעו, ואין עון בדבר, כמו שאמרו בפ"ק דסנהדרין אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובלבד שיתכוין לבו לשמים. וידוע לי שיראתו טהורה, וחכמתו ודאה, וכונתו טובה וכשרה בלי שום דופי, ולכן אין עון ואשמה בדבר. ובכל עת שאלתי ובקשתי לגודל שלותו ורבוי שלומו שירבה עליו. נאם יצחק ב"ר אליעזר הלוי ז"ל. וזה אשר השיב רבינו ר"י בר' יהורה ממגנצא ז"ל איש חיל רב פעלים. חביבי נעימי ידידי רבנו שלמה בר' יצחק ז"ל ישא משאת שלומים וברכות עד בלי-די. עיינתי בנמוקי הנשתון והבנתי שהשוה דעתו על המפליאים. ופליאה זו בעיני, לפי שמחזקני בו שהוא בקי בחדרי תורה ובדבר הזה לא כון שמועותיו. שחמודי אמר שהריאה בכלל בני מעים, מדלא קאמר בא זאב ונטל את הדקין. יבין חמודי שודאי לא שאל ר' אבא לרב הונא בא זאב ונטל בני מעים מהו, זולתי בהללו שהעמידם רב הונא בחזקת היתר, דהיינו בשאר טרפיות שאינ' בריאה. ועוד שהרי אין ריאה בכלל בני מעים, דהא ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרויהו מקיפין בריאה, ורבה ורבא דאמרי בקנה. אם איתא דריאה בכלל בני מעים, לא אצטריך ליה לר' יוחנן למימר מקיפין בריאה, אלא ש"מ דלא הויא בכלל בני מעים. ומתני' דקתני נקבו הדקין, ולא קתני נקבו בני מעים, משום דבעי למתני כל חד וחד באנפי נפשיה, וקיבה והמסס ובית הכוסות וכרס ודקין, דכלהו הוו בכלל בני מעים ולא הריאה. ומה שבא ידידי לדון מחלב שמותר באכילה אפילו סמוך לשחיטה, ואין חוששין שמא תמצא טרפה. אין הנדון דומה לראיה. דחלב רחמנא שרייה בחיי הבהמה אע"ג דאתי מן החי, מש"כ באברי הבהמה דאסירי מחיים. הלכך הנהו אברים, כגון כלהו בר מריאה, דכי נשחטה [—הבהמה] הוו בחזקת היתר ולא בעין בדיקה, שריין. אבל ריאה, דכי נשחטה [הבהמה] נמי לא הויא בחזקת היתר, דהא בעיא בדיקה, כי לא נבדקה, כולי-עלמא מודו דאסירא. ומה שכתב חמודי, דרמי בר חמא קודם הפשט ונתוח, שמא תמצא טרפה בבני מעים. לא כן קבלתי, אלא כי קאמר רמי בר חמא, כגון דפתח הבהמה, ואפילו הכי אסור לאכול הימנה קודם הפשט ונתוח, כדרך שאסור להקריב את העולה קודם הפשט ונתוח. ופריך התם במסכת ביצה אי לימא לאפוקי מדרב הונא דאמר נשחטה הרי היא בחזקת היתר דלא בעי הפשט ונתוח. והא כדרב הונא תניא, דתניא ר' עקיבא אומר כזית חי מבית-טביחתה, מאי לאו מבית-טביחתה ממש, דהיינו בלא הפשט ונתוח. ומשני רב משרשיא ממקום אכילתה, דהיינו בני מעים של קצבים שמפשיטים ומנתחים ואח"כ מוציאים בני מעים לחוץ. ופריך הא תני ר' חייא מבית טביחתה ממש דהיינו קודם הפשט ונתוח, כלומר בריאה, ולא מחזיקינן בה רעותא משאר הטרפיות כדרב הונא. ור' עקיבא אתנא קמא קא מהדר, דקאמר כדי לאכול ממנו כזית צלי מבעוד יום, דאלמא בעי הפשט ונתוח וצלי, אלא די בבדיקה, ולאכול כזית חי מבית טביחתה דהיינו קודם שיספיקו להפשיט ולנתח ולצלות, אבל בלא בדיקה כ"ע מודו דאסור. ואפילו לגבי אורח ארעא איכא למיסר מדרמי בר חמא, דאמר נטיעה מקטעת רגליהון דקצבאי. וכ"ש בלא בדיקת ריאה דאסור, דהוי ספק איסורא דשכיח. ודכוותה הא דתניא מנין שהאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה, ת"ל לא תאכלו על הדם וכו', וממתין לה עד שתצא נפשה. וקמ"ל דאפילו ע"י בדיקה, כגון דפתח לה ובדק ונפח הריאה בתוך הבהמה קודם שתצא נפשה, דאסור לאכול וצריך להמתין עד שתצא נפשה. ואם תאמר היאך אפשר לפתחה ולבדוק ריאתה ולנפחה בעודה בבהמה קודם שתצא נפשה. הרי מצינו תימה גדולה מזו, דא"ר יוסי שונין ישראל בטמאה וגוי בטהורה, דהיינו ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת, וגוי ששחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת, צריכין מחשבה והכשר ממקום אחר. ואקשינן למ"ל הכשר, סופו ליטמא טומאה חמורה. וכל שסופו ליטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר, דתניא דבי-ר' ישמעאל כו'. ומשנינן אמר חזקיה הואיל ויכול לגוררה ולהאכילה לכלבים ולהעמידה על פחות מכזית קודם שתצא נפשה, דלא הוי סופה ליטמא טומאה חמורה, הלכך צריכה הכשר ממקום אחר. והשתא י"ל אם יכול להעמידה על (כזית) פחות מכזית קודם שתצא נפשה, כ"ש שיוכל לבדוק ריאתה קודם שתצא נפשה. ומה שהביא ראיה מדתלינן בידא דטבחא, אדרבה משם אני מביא ראיה לדברי. דכיון דכי אנקיב היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינא בטבחא, הכא נמי כיון דלא אבדקה בעודה בבהמה והריאה עלולה היא בסרכות, חיישינן דלמא [—ממשמשא] בה [ו]סרכי דקוקי הות [—בה] ואנתיקו ע"י משמוש ידא דטבחא כשהוציאה לחוץ, ולא ידיע וספק דאורייתא לחומרא. ודקא אמרת מתשע חניות, הא לא דמיין אלא לרישא, ואינו יודע מאיזה [—מהן] לקח, ספקו אסור. והלוקח עשר בהמות מן השוק, מלתא דשכיחא הוא דתרי או תלתא מניהו, טרפות הויין. ואע"ג דבעלי חיים נינהו ופרשי, אפילו הכי כלוקח מן הקבוע דמי וספקו אסור. דתנן כל הזבחים שנתערבו בהם מן החטאות המתות או משור הנסקל, אפילו אחד בריבוא, ימותו כולם. ומקשינן, ונמשוך ונקרב חד, ונימא כל דפריש מרובא פרשי. ומשני ה"ל קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלמא אפילו בעלי חיים קרי ליה קבוע. ודקא אמרינן מי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין בבית דמותרין וגבי פרגיות נמי דמותרין, היינו משום דהוי רוב טבחי-ישראל, וק"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, וכשחוטים בפנינו דמי, והיינו דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת. אבל גבי בדיקה, הוי ספק איסור דאורייתא ולחומרא, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן לשחוט, ואין מומחין לבדיקה. ודקא אמרינן הא הפילה הוא כשירה, משחיטה הוא דקאמר, אבל לעולם צריך בדיקה. ועוד מצאנו בהלכות בדיקה שסדרו הראשונים שמתחילות עמד וימודד ארץ וכתוב בה[ן], כך פירשו רבותינו י"ח טריפות אין צריך לחזר אחריהם עד שיבואו לידך, חוץ מן הריאה שבה שבעים מיני טרפיות. והרי חזקה היא, שהשוחט הרבה בהמות ימצא חציין טרפות או יותר מן הריאה, אבל משאר טרפיות לא תמצא אחת מני אלף. ואחר שבדקה מבפנים צריך להוציאה לחוץ ולבודקה משום או נמוחה או נקובה ומשום דברים אחרים הרבה עכ"ל. הא למדת שאם הוציאה קודם בדיקה, או שלא נפחה, אסורה מספק. נאם יצחק ב"ר יהודה נ"ע.
